מלחמת האזרחים של גאורגיה

מלחמת האזרחים של גאורגיה הייתה סדרה של עימותים פנימיים בגאורגיה על רקע פוליטי ועל רקע אתני, בין הרוב הגאורגי, והמיעוטים האבחזים והאוסטים באבחזיה ובדרום אוסטיה, כמו גם בין תומכי נשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית לאחר נפילת ברית המועצות, זוויאד גמסחורדיה המכונים זוויאדיסטים, ובין תומכי הנשיא אדוארד שוורדנדזה, שמונה לאחר הדחת גמסחורדיה בהפיכה צבאית בדצמבר 1991.

המלחמה ניטשה בין סוף 1991 לשנת 1993, והסתיימה בפרישתם דה פקטו של חבלי אבחזיה ודרום אוסטיה מגאורגיה, תוך גירוש מאות אלפי גאורגים אתנים מאזורים אלו, ובתבוסת הזוויאדיסטים ומותו של גמסחורדיה בנסיבות שטרם הובררו דיין. פרישת חבלי הארץ המורדים אינה מוכרת על ידי מדינות העולם, ואינה מקובלת על גאורגיה. מעת לעת נוצר באזורים אלו חיכוך חדש המביא להתפרצויות אלימות.

רקע היסטורי

גאורגיה היא מדינה בקווקז, שבה רוב התושבים הם ממוצא גאורגי, ודתם היא הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית. עם זאת, בגאורגיה מיעוטים לאומיים רבים, אבחזים, אוסטים, כרתוולים, לאזים ואחרים. בעבר הייתה גאורגיה חלק מברית המועצות והנטיות הלאומיות, הן של הגאורגים והן של המיעוטים בגאורגיה, דוכאו בכוח. השלטון הסובייטי עיצב את גבולות מחוזות גאורגיה על פי "יחידות פדרטיביות", מבלי להתייחס להבדלים השונים בין המיעוטים האתניים בגאורגיה. כן ניתנה אוטונומיה למיעוטים מסוימים, ואחרים לא זכו לכך. משנת 1986 השתנה המבנה הפדרטיבי בצורה ניכרת, והוחל בהעברת סמכויות שלטוניות רבות יותר לגופי השלטון המקומיים.

לקראת התפרקות ברית המועצות החלה תסיסה בגאורגיה, כאשר רבים הבינו כי המדינה מסוגלת להפוך לעצמאית. הדיסידנט האנטי סובייטי זוויאד גמסחורדיה הוביל תנועה לאומית גאורגית, והחל בארגון עצרות המונים שקראו לעצמאות גאורגיה, בין השנים 1987 ל-1990. באפריל 1989 אירעה "הטרגדיה של 9 באפריל", טבח במפגינים כנגד המשטר הסובייטי, שהפך לאירוע מכונן בלאומיות הגאורגית החדשה, לקראת עצמאות המדינה. התקדמות הרפורמות הדמוקרטיות הואצה, והובילה לבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בגאורגיה ב-28 באוקטובר 1990, שבהן זכתה מפלגתו של גמסחורדיה. ב-31 במרץ 1991 נערך בגאורגיה משאל עם, ובו הוחלט על עצמאות המדינה. ב-26 במאי 1991 נבחר גמסחורדיה בבחירות חופשיות לנשיאה הראשון של גאורגיה העצמאית לאחר נפילת ברית המועצות.

הבעיה החשובה שעמדה על הפרק הייתה בעיית המיעוטים. על אף שבני מיעוטים אלו נתנו ידם לתנועה הלאומית הגאורגית וסייעו בהשגת עצמאות המדינה, הם סבלו מתת ייצוג בפרלמנט הגאורגי, ונציגים בני המיעוטים איישו 9 מתוך 245 המושבים בפרלמנט הגאורגי. גם לפני קבלת העצמאות היה מתח אתני רב בגאורגיה, ובאבחזיה פרצו מהומות על רקע זה בשנת 1989. התנועה הלאומית הגאורגית הביאה עמה לא רק את סוף מסע הרוסיפיקציה והקשר עם ברית המועצות, אלא גם את הסכנה לאובדן מעמדם המיוחד של המיעוטים הלאומיים, והאוטונומיה שניתנה להם.

מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצידו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. רפובליקות חדשות אחרות במרחב הפוסט-סובייטי עמדו בפני דרישות דומות, כדרישת המיעוט הרוסי במולדובה או המיעוט הארמני באזרבייג'ן, דרישות שהובילו למלחמת אזרחים. רבים האמינו כי מוסקבה עומדת מאחרי מנהיגי המיעוטים על מנת לפגוע בעצמאות המדינות החדשות שנפרדו מברית המועצות.

ב-1989 פרצו מהומות בדרום אוסטיה בין האוכלוסייה הגאורגית ובין אוסטים הנאמנים למוסקבה. הסובייט האזורי של דרום אוסטיה הכריז על ניתוק החבל מגאורגיה על מנת ליצור "רפובליקה סובייטית". בתגובה ביטל הסובייט העליון של גאורגיה את עצמאות החבל במרץ 1990. באזור פרץ מאבק תלת-צדדי בין הגאורגים, האוסטים, והצבא הרוסי, ובמרץ 1991 נהרגו בו 51 אנשים, ו-25,000 הפכו לפליטים.

במקביל, החלו טענות כנגד התנהלותו של גמסחורדיה. הוא נראה בעיני רבים כאדם הפכפך, בעל נטיות דיקטטוריות. נמתחה עליו ביקורת עזה בשל טיפולו בשאלות המיעוטים, והתנהגותו ההפכפכה במהלך הפיכת ינאייב, שבה ניסו קצינים רוסים להדיח את מיכאיל גורבצ'וב, ולשמור על המסגרת של ברית המועצות. ראש הממשלה הגאורגי תנגיז סיגואה ושני שרים אחרים, פרשו ב-19 באוגוסט 1991 במחאה נגד מדיניותו. שלושת השרים הצטרפו לאופוזיציה וכינו את גמסחורדיה "דמגוג וטוטליטר", כשהם מתלוננים על הקצב האיטי של הרפורמות הדמוקרטיות. בשידור רגשני בטלוויזיה טען גמסחורדיה כי אויביו הם חבלנים ובוגדים.

הדחת גמסחורדיה

פעילות האופוזיציה כנגד הנשיא גמסחורדיה הגיעה לכלל מהומות אלימות בסתיו 1991. ב-2 בספטמבר 1991 דיכאה המשטרה הפגנה גדולה של האופוזיציה בטביליסי, תוך שימוש בכוח רב. מספר פעילי אופוזיציה מרכזיים נעצרו, עיתוני אופוזיציה נסגרו, והמשטרה פשטה על משרדי תנועות האופוזיציה. המשמר הלאומי הגאורגי, שהיה הכוח הפארא-צבאי העיקרי במדינה, התפצל לשני פלגים, בעד הנשיא גמסחורדי, ונגדו. מיליציית המחדריוני בהנהגת ג'אבא יוסליאני תמכה אף היא במתנגדים לנשיא.

עד מהרה הפכו ההפגנות לפעילות צבאית גלויה כמעט. במשך שלושת החודשים הבאים עסקו הצדדים בהכנות לעימות מזוין, בהתבצרות ובהנחת בריקדות. ההרוגים הראשונים בעימות נהרגו בטביליסי ב-22 בספטמבר וב-24 בספטמבר הוכרז על מצב חירום בטביליסי. עד לסוף אוקטובר נעצרה רוב המנהיגות של מפלגת האופוזיציה "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ובראשם מנהיגם גאורגי צ'נטוריה. בפרברי טביליסי התבצרה קבוצה של אנשי המשמר הלאומי, בפיקודו של תנגיז קיטובאני. עד לסוף דצמבר החריף העימות, ואנשי האופוזיציה טענו כי פעולות גמסחורדיה לא הותירו להם כל אפשרות למשא ומתן ליישוב הסכסוך בדרכי שלום.

ב-20 בדצמבר 1991 החלו תומכי קיטובאני את המתקפה האחרונה כנגד גמסחורדיה. יוסליאני שוחרר ממעצר, ובראש המחדריוני הוביל הסתערות על הבריקדות במרכז טביליסי. ב-22 בדצמבר תפסו המורדים מספר בנייני ממשלה, והתקיפו את בניין הפרלמנט הגאורגי שבו התבצר גמסחורדיה. בה בעת דיכאו המורדים ניסיונות למחאה עממית בעד גמסחורדיה. המורדים ירו לעבר מפגינים שהתקהלו בתמיכה בנשיא, והרגו אחדים מהם.

גמסחורדיה נמלט מטביליסי ב-6 בינואר 1992, בתחילה לארמניה ולאחר מכן לצ'צ'ניה שם הקים ממשלה גאורגית גולה שתיפקדה במהלך השנה וחצי שלאחר מכן, וזכתה להכרה בינלאומית מסוימת. לאחר מספר ימי לחימה, שבהם נפגעו בצורה חמורה שדרות רוסתוולי, השדרה המרכזית בטביליסי, ו-113 אנשים נהרגו, יכלו המורדים להכריז על ניצחונם.

ההתנגדות הזוויאדיסטית

לאחר ההפיכה המוצלחת הוקמה ממשלה זמנית המבוססת על מועצה צבאית, שקיבלה לידיה את השלטון בגאורגיה. בתחילה הוביל אותה טריומווירט המורכב מג'אבא יוסליאני, תנגיז סיגואה ותנגיז קיטובאני, אך כעבור זמן קצר הוזמן אדוארד שוורדנדזה לקבל לידיו את ההנהגה. שוורדנדזה, שעד לנפילת ברית המועצות שימש בתפקיד שר החוץ של ברית המועצות, שב לגאורגיה במרץ 1992 כשהוא עטור בהילה של מדינאי בינלאומי, ואיש סודם של ראשי עולם.

על אף היעדרו, המשיך גמסחורדיה ליהנות מתמיכה משמעותית בגאורגיה, במיוחד באזורים הכפריים ובמחוז הולדתו של סמגרלו במערב גאורגיה. תומכי הנשיא המודח, שכונו זוויאדיסטים, הגיבו להפיכה במהומות ובהפגנות ספונטניות שדוכאו על ידי כוחות הממשלה ועל ידי המיליציות הנאמנות לה. במהלך 1992 ו-1993 המשיכה ממשלת גאורגיה להתעמת עם הזוויאדיסטים, וערכה פשיטות פתע על ריכוזיהם, ואלו, מצידם הגיבו בפעולות חטיפה של פקידים ואנשי ממשלה בכירים. תקרית חמורה מסוג זה אירעה בטביליסי ב-24 ביוני 1992 כאשר זוויאדיסטים חמושים השתלטו על בניין הטלוויזיה הממלכתית. על אף הצלחתם ההתחלתית, לא שימש האירוע כנקודת מפנה, והם גורשו מהבניין על ידי המשמר הלאומי הגאורגי בתוך שעות ספורות.

הזוויאדיסטים החמושים התרכזו במחוז סמגרלו, שהפך למעוז למתנגדי הממשלה המהפכנית. בתקופה זו בוצעו באזור זה מעשי אלימות וזוועה על ידי מיליציות המחדריוני וכוחות הממשלה, שתרמו מצידם לעימות בין האוכלוסייה המקומית ובין תומכי משטר שוורדנדזה.

בעקבות ההפיכה והמאבק במערב גאורגיה, החליט מנהיג המחוז האוטונומי אג'ריה הנמצא בדרום מזרח גאורגיה, אסלאן אבשידזה, כי הוא סוגר את גבולות המחוז בפני שני הצדדים, כדי למנוע מן המאבק לגלוש למחוזו. התוצאה בפועל הייתה כי המחוז הפך למדינה דה פקטו שלא הייתה בה דריסת רגל לממשל הגאורגי המרכזי, ונוהלה בה ממשלה בדלנית למחצה, שאבשידזה הנהיג ביד רמה. לכך היו תוצאות מרחיקות לכת באשר ליחסים בין הממשל המרכזי ובין מחוזותיה של גאורגיה.

המלחמות באבחזיה ובדרום אוסטיה

ערך מורחב – מלחמת אבחזיה

בפברואר 1992 חלה החרפה בלחימה בדרום אוסטיה. לעיתים היה צבא רוסיה מתערב בלחימה. אל מול אי היציבות הפנימית בגאורגיה, והסיכונים מבחוץ, הסכים שוורדנדזה לנהל משא ומתן על מנת להימנע מעימות עם רוסיה. הוסכם על הפסקת אש, וב-14 ביולי 1992 החל לפעול הסדר משותף לרוסיה, לגאורגיה ולדרום אוסטיה, לשמירה על השלום באמצעות סיורים משותפים.

בקיץ 1992 החלו המתחים לגאות באבחזיה, והידרדרו למלחמה בקנה מידה מלא. ב-14 באוגוסט 1992 נכנסו כוחות גאורגים לאבחזיה, כדי לפרוק מנשקן את המיליציות הבדלניות. עד לסוף ספטמבר 1993 הצליחו הבדלנים האבחזים, בתמיכה רוסית, להדוף את הגאורגים, לכבוש את הבירה סוחומי ולבצע טיהור אתני של הגאורגים, שהיוו כ-46% מתושבי אבחזיה (האבחזים היוו קרוב ל-18%). המלחמה האבחזית הביאה למותם של 20,000 איש, ולעקירתם של כ-300,000 גאורגים מבתיהם, והפיכתם לפליטים.

הלחימה בשנת 1993

במהלך הלחימה באבחזיה נמשך העימות הפנימי בגאורגיה. על אף שמיליציות מקומיות של זוויאדיסטים כדוגמת מיליציית כובליה לותי לחמו לצד הגאורגים באבחזיה, בצעד שכונה על ידי שוורדנדזה "תחילתו של פיוס לאומי", הגבירו המיליציות הזוויאדיסטיות את פעולותיהן בציפייה לנפילת סוחומי ולירידת קרנו של משטר שוורדנדזה בעקבותיה. ב-9 ביולי 1993 הכריזו מנהיגים מקומיים בזוגדידי שבמערב גאורגיה, כי בעיר "הושב לתקנו המשטר הלגיטימי". בה בעת חיזקה מיליציית כובליה את אחיזתם של הזוויאדיסטים במחוז סמגרלו.

בספטמבר 1993 ניצל גמסחורדיה את המאבק באבחזיה, ושב לעיר זוגדידי, כדי להתחיל שם בלחימה כנגד משטרו של שוורדנדזה. גמסחורדיה הציג את שובו כניסיון להציל את העם הגאורגי לאחר האסון האבחזי. בפועל החליש את המאבק באבחזים, בכך שפרק מנשקן יחידות צבא גאורגיות שנסוגו מאבחזיה, וצייד בנשק את המיליציות שלו. הוא החל לנוע לעבר הבירה טביליסי. שוורדנדזה, שחפץ בעזרה מבחוץ, הצטרף לחבר המדינות העצמאיות, ארגון מדינות שהיו בעבר חלק מברית המועצות, שעד למשבר זה נמנעה גאורגיה מלהצטרף אליו. הוא ביקש בגלוי עזרה צבאית מרוסיה. באמצע אוקטובר הגיע סיוע רוסי לשוורדנדזה בכלי נשק ובעזרה טכנית, באמצעותו הצליח שוורדנדזה להכריע את הלחימה לטובתו. ב-20 באוקטובר נכנסו לגאורגיה 2,000 חיילים רוסים על מנת להגן על רשת מסילות הברזל.

ב-22 באוקטובר 1993 התקיפו כוחות הממשלה את הזוויאדיסטים, והצליחו, בסיוע רוסי, להשתלט על מחוז סמגרלו. הלחימה נמשכה גם לאחר מתקפה זו. בנובמבר נחתו יחידות רוסיות מן הים בנמל פותי על מנת להשליט את ממשלת גאורגיה על נמל חשוב זה. ב-6 בנובמבר 1993 כבשו כוחות הממשלה את זוגדידי. גמסחורדיה ושומרי ראשו נמלטו ליערות, ונערך אחריהם מצוד. בסוף דצמבר התגלתה גופתו של גמסחורדיה, שמת בנסיבות לא ברורות. לא ברור אם מדובר בהתאבדות, במוות בלחימה, או ברצח על ידי שומרי ראשו. היה זה סופו של המרד.

תוצאות המלחמה

המלחמה בת שלוש השנים הביאה בעקבותיה עשור של חוסר יציבות, ובעיות כלכליות וחברתיות כרוניות בגאורגיה. המצב החל להתייצב ב-1995, אך הטרור ולוחמת הגרילה מצד ה"זוויאדיסטים" לא פסקו גם בשנים שלאחר מכן. בין היתר ניסו אלו להתנקש בחיי שוורדנדזה ב-9 בפברואר 1998, מספר ימים לאחר מכן חטפו כנופיות זוויאדיסטים משקיפים מהאומות המאוחדות בזוגדידי. חלק מהחוטפים נכנעו, והיתר נהרגו בקרב יריות.

ב-18 באוקטובר 1998 ערכו יחידות בצבא גאורגיה בראשות הקולונל אקקי אליאבה, ניסיון הפיכה זוויאדיסטי בכותאיסי, העיר השנייה בגודלה בגאורגיה. לאחר כישלון המרד התחבאו אליאבה ותומכיו ביערות במחוז סמגרלו. עד שנת 2000 בה נתפס ונורה היה אליאבה גורם מתסיס שלא חדל מפעולות כנגד המשטר בטביליסי.

ב-2003 הודח שוורדנדזה במהפכת הוורדים, שהייתה הפיכה שקטה וללא אלימות. ב-26 בינואר 2004 הודיע הנשיא החדש, מיכאיל סאקשווילי על טיהור שמו של גמסחורדיה על מנת לנסות ולהשכין במדינה שלום בית. הוא שחרר 32 מתומכי גמסחורדיה שעדיין שהו במעצר מתקופת מלחמת האזרחים. לאחר סיום מלחמת צ'צ'ניה השנייה אותרה גופתו של גמסחורדיה, שנטמן בקבר בגרוזני שמקומו אבד במהלך מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, וחורבן גרוזני, ובאפריל 2007 נטמן גמסחורדיה בפנתאון מתאצמינדה בטביליסי, בטקס ממלכתי.

על אף ניסיונות להשכין שלום, המשבר באבחזיה ובדרום אוסטיה רחוק מפתרונו. בשני המחוזות שולטת ממשלה בדלנית בניגוד לעמדת הממשל המרכזי בטביליסי, והחשש להתפרצות מחודשת של הלחימה עודו קיים.

ראו גם

• לותי כובליה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים של גאורגיה בוויקישיתוף